פסק-דין בתיק ב"ל 59519-07-12

1.     ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 31.5.12, לפיה נקבע כי למערער אובדן כושר מלא לתקופה שמיום 28.11.10 ועד ליום 30.11.13, מועד בו תתבצע הערכה מחודשת של מצבו.

2.     הערעור מופנה כלפי מועד תחילת הנכות הזמנית וכלפי הקביעה בדבר זמניות אי הכושר ואי קביעת דרגת אי כושר לצמיתות.

3.     החלטת הוועדה ניתנה בעקבות פסק דינו של בית דין זה מיום 16.3.12 (תיק בל 10705-09-11, שניתן על ידי חברתי כב' השופטת אורנית אגסי). בסיפא לפסק הדין, במסגרתו התקבל הערעור, נקבע כי:

"אשר על כן, הערעור מתקבל ועניינו של המערער יובא בפני ועדה לעררים אי כושר בהרכב אחר אשר תעיין בכל המסמכים, וככל שתמצא לנכון תוכל לבקש חוו"ד עם פקידת שיקום עדכנית או ישיבת צוות נוספת ותשקול, האם המערער מסוגל להשתלב בשוק העבודה הפתוח והאם איבד כושרו להשתכר ואם כן באיזה שעור. המערער וב"כ יוזמנו להופיע ולטעון בפני הועדה טרם מתן החלטתה.

פרוטוקול ועדה זו לא יהא מונח בפני הועדה שתתכנס והוא יוצא מתוך התיק טרם הבאתו בפני הועדה החדשה.

הועדה תנמק החלטתה.

כן מומלץ בנסיבות תיק זה, ובפרט לאור האבחון הפסיכולוגי, כי המערער יפנה למחלקת השיקום של המל"ל אשר תנסה מצידה לברר את האפשרות להקנות לו תחילה הרגלי עבודה ומיומנויות אשר תאפשרנה לו למצות פוטנציאל השתכרותו ככל שקיים, ולו במסגרת מוגנת."

טענות המערער

4.     לטענת המערער, בהחלטת הוועדה נפלו פגמים. טענותיו העיקריות הן אלה:

                                 א.         בהינתן שהינו יליד 1959, ואינו עובד שנים רבות על רקע מצבו הרפואי, מועד תחילת הנכות הזמנית שקבעה הוועדה הינו שרירותי. לא היה מקום שהוועדה תסתמך על נימוק זמני לפיו הנכות נקבעת ממועד קביעת הנכות הפסיכיאטרית בשיעור 20%, מיום 28.11.10. הטעות בולטת במיוחד מאחר שפגיעתו הוכרה מיום 30.6.08.

                                 ב.         העובדה כי הוועדה קבעה נכות זמנית ולא צמיתה אינה סבירה. מדובר במערער בעל 10 שנות לימוד, המכור לאלכוהול, ללא עבר תעסוקתי והרגלי עבודה. המערער אינו עובד כ- 30 שנה ולא יוכל להיקלט בשוק החופשי גם בסיום הליך השיקום. למערער אף אושרה קצבת ניידות בשיעור 40% וכעולה מפרוטוקול הוועדה הוא משתמש בקביים.

                                  ג.         למערער מסמכים שונים התומכים בעמדתו. בין היתר, גם רופאה מטעם המשיב, ד"ר חיימסקי, קבעה בפרוטוקול מיום 20.9.10 כי להערכתה מדובר באובדן כושר מלא.

      טענות המשיב

5.     המשיב התנגד לעמדת המערער, מן הנימוקים העיקריים הבאים:

                                 א.         הוועדה לעררים בעניין אי כושר פעלה כראוי, ואין מקום להתערב בהחלטתה. הוועדה נימקה וציינה את העילה לקביעת הנכות הזמנית מיום 28.11.10, הוא המועד בו הועלתה נכותו הנפשית של המערער ל- 20%. ככל שהמערער חולק על מועד תחילת הנכות הרפואית הנפשית, היה עליו להגיש ערעור על קביעת הוועדה הרפואית, אולם הוועדה לאי כושר אינה מוסמכת לשנות קביעות רפואיות.

                                 ב.         החלטת הוועדה לעניין התחולה אינה שרירותית, אלא מנומקת.

                                  ג.         אשר לזמניות אי הכושר, מדובר בהחלטה רפואית הנתונה לוועדה. בעניינו של המערער ישנם מסמכים שונים, המביעים דעות שונות ביחס לכושר השתכרותו. המסמכים מעידים על התלבטות כנה בעניין כושר השתכרות וקביעת הוועדה להעניק נכות זמנית הינה שקולה ונכונה.

מהלך ההתדיינות

6.     ביום 14.11.12 נערך דיון מוקדם בתיק בפני חברתי כב' הרשמת חופית גרשון-יזרעאלי, במסגרתו ביקש המשיב שהות לשקול עמדתה. בהודעו בכתב שהוגשה לאחר  הדיון, הובעה הסכמת המשיב להחזרת הדיון לוועדה לשם שקילת מועד תחילת אי הכושר, אולם המשיב התנגד ליתר טענות המערער, ובראש ובראשונה לטענה בעניין זמניות ההחלטה.